סיפור משתתף

סיפורו המרגש של משתתף בתכנית עמיתים

אני גר עם חברתי לחייים, אני מדריך בחדר כושר, בן 28 ונפגע נפש.

"בעקבות גיוסי לצבא נהרסו לי החיים". כך חשבתי נכון לשנים 2000-2003. התגייסתי באוגוסט 2000, הגעתי לגיוס חדור מוטיבציה, אופטימי ונרגש .

לפני הצבא הלכתי לתכנית של בית הספר בו למדתי, שם היו אנשים חדורי מוטיבציה, מסבירי פנים, ידידותיים ותומכים. כשהתגייסתי המצב היה שונה לגמרי. אנשים שם, רובם, חיפשו איך להשתחרר, היו עוינים, גסי רוח ואכזריים. דמיינו לכם חודש טירונות שבו אם אתה מנסה להעיר חבר לפלוגה לשמירה, יום למחרת הוא מאיים עליך שידקור אותך. אני זוכר את עצמי ביום הראשון נודד בין אוהל לאוהל, ובידי מזרן כי מכל אוהל גירשו אותי. אני זוכר שאמא שלי סיפרה לי כמה קשה היה לה כששמעה דרך הטלפון את חברי לפלוגה צועקים עלי.

בסוף החודש הנורא הזה של הטירונות, הייתה לי חופשה קצרה של כמה ימים. כבר אז היו לי תחושות מוזרות, שכל מיני דברים שקרו לי באותה חופשה ידועים לי מראש. אך כמובן שלא ייחסתי להם חשיבות, חשבתי שאלו סתם תחושות. חזרתי לצבא, לשבוע נוסף, בסוף אותו שבוע כשחזרתי לבית לסופ"ש, כבר הייתי אדם אחר. באותו השבוע בצבא התחושות התעצמו, לאט לאט התגברו. התחלתי לחשוב שאני מכיר אנשים שמעולם לא ראיתי (לא שהם זכורים לי מאיזשהו מקום, אלא שאני יודע מי הם!). לאט לאט המציאות והחלום התערבבו, עד שבקשר לדברים שחוויתי איני יודע עד היום מה היה מציאות ומה חלום. רק לתת לכם דוגמה להזיה שהייתה לי; היה לנו תרגיל נפגעים על חוף הים, שבסמוך לו היו פסי רכבת, כשעברה הרכבת, אני ראיתי עשרות ידיים יוצאות מחלונות הרכבת כמו באיזה סרט שואה. פחד אלוהים!

בחזרתי הביתה, כבר הרגשתי שאנשים רודפים אחרי. הייתי בחרדה עצומה, כזו שלא הרגשתי מעולם. הגעתי הביתה להורי, שנבהלו עד לאין שיעור ממצבי. יום למחרת התאשפזתי. בתחילת האשפוז הייתי בהכחשה גמורה, חשבתי שהתחושות שאני מקבל הן ממש כיפיות (דימיתי את עצמי לכוכבי קולנוע וכו'), חשבתי שאני משוחרר מעקבות ושאני אטרקטיבי מתמיד. כמובן שהתחושות שלי התפוגגו כשעיכלתי את אשר קרה – שדבר לא יחזור להיות כשהיה. האשפוז היה חוויה מאוד לא טובה.

אבל , הי רגע, אתם זוכרים? אני עוד בצבא! ולמרות כל אשר עבר עלי, רציתי מאוד להמשיך לשרת. שיחררו אותי לאחר חמישה חודשים, שמתוכם ארבעה כלל לא הייתי בשירות. אני יכול לדמות את השחרור שלי בצורה אחת- זרקו אותי, כמו שזורקים שיכור מפאב. תופסים אותך בגסות, אתה שבר כלי, משליכים אותך אל הלילה השחור ואין לך מושג היכן אתה ולאן תלך.

מאז אותם חמישה חודשים, העולם נצבע בשחור. הרגשתי שאני כישלון. דבר לא היה נראה שווה. לא בוקר בהיר, לא שיר יפה ברדיו, לא פגישה עם חברים, לא חיוך של בחורה. מאותו זמן, היה נראה שאין עתיד. בהתחלה חשבתי שכמו שנפלתי, כך אקום. אבל משהו השתנה. ההורים שלי ראו שהילד שלהם כבר לא אותו ילד (וזה לא שהוא התבגר). מאדם שהיה קם ב 4 בבוקר, הולך להתאמן ואח"כ לומד, הפכתי לאדם שקם בשתיים בצהריים, חסר יוזמה וכוחות. אנשים סביבי ניסו להראות לי שאפשר להמשיך. אני לא האמנתי. שנאתי אותם על שחשבו כך. מה הם יודעים? הם הרי לא מבינים את אשר עבר עלי.

היו לי אז פסיכולוג, עובדת סוציאלית ופסיכיאטרית. הפסיכולוג שלי ניסה להבין מה לעשות. איך להפעיל אותי. דבר לא השתנה. "אני יודע שבסוף הפגישה אתה תצא מפה עם חיוך, ותחזור לאחר שבוע ודבר לא ישתנה", אמר לי בתסכול. הוא ואני היינו כבר מיואשים. אבל השינוי כבר החל. לאט לאט נחשפתי יותר ויותר לאוכלוסיה הנקראת "נפגעי נפש". עד שב-2003, פניתי למועדון שש של אנוש, כי הייתי מבודד חברתית. גיליתי שאנשים עם פגיעה נפשית כמו שהקלישאה אומרת הם אנשים "כמוך וכמוני". בעקבות כך הצטרפתי גם למכון "סאמיט". נכנסתי למכון "סאמיט" כמוצא אחרון, דבר לא עבד עד כה, אולי זה יעבוד. התחלתי את השיקום, עברתי לגור בדירה עם עוד 5 (!) אנשים, במסגרת זו התחלתי לעבוד בעבודה שיקומית. היה לא קל. משם עברתי לגור ולעבוד באופן עצמאי.

תחילה לא מצאתי עבודה שהתאימה לי. נרשמתי לתכנית 'עמיתים', התחלתי להתאמן בחדר כושר, וכעבור כמה חודשים, החלטתי להירשם למכון "וינגייט" ולהיות מדריך בחדר כושר. בעזרתה של אילונה רכזת התכנית, משה וצוות המדריכים בחדר הכושר ממנהל קהילתי גילה, הצלחתי לעבור את הקורס. בתכנית "עמיתים" ובפגישות עם אילונה, הצלחתי להתעמת עם החששות והספקות שהיו לי לגבי הקורס ולהתגבר על מכשולים שונים. האימון של משה ושאר המדריכים עזר לי לעבור את המבחנים. וסיימתי את הקורס בהצלחה.

היום אני עובד כמדריך חדר כושר, שוכר דירה עם חברתי לחיים ורואה עתיד. תמיד יש לזכור, אם תסתכל רק על פסגת ההר, לעולם לא תגיע אליה. התחל את מסעך מהצעד הראשון כאילו הפסגה אינה שם. מדוד את עצמך לפי הדרך שעשית ולא הדרך שאתה "צריך" לעשות.